פסי הרכבת שהונחו בשלהי המאה ה-19 בידי הטורקים – עוד טרם התפשטה ירושלים אל מחוץ לחומות – עיצבו את פניה האורבניים של דרום מערב העיר. שכונות שונות צמחו והתפתחו – אולם פסי הרכבת היו גבול אורבני ואף שכונה לא חצתה את הגבול (למעט הכפר בית צפפה – אולם בין השנים 1948-1967 הפסים היו קו הגבול הבינלאומי שחצה את הכפר). למרות זאת תושבים חצו את פסי הרכבת מדי יום.
פסי הרכבת עברו גם בין השכונות מקור חיים והקטמונים, ובמסגרת הקמת בניין חדש בשכונת מקור חיים בצמוד לפסי הרכבת, בנה הקבלן חומה למרגלות הבניין החוסמת כניסה לגן משחקים ציבורי מכיוון פסי הרכבת. החומה יצרה מצב אבסורדי בו ילדים משכונת הקטמונים המביטים מחלון הבית שלהם רואים גן משחקים שאינם יכולים להגיע אליו בגלל החומה.
גם כאן תלמידי הקורס ״אמנות, אקטיביזם ומרחב ציבורי״ הביאו פתרון מקורי: הם הציעו להפיק סרטון עלילתי קצר בו ילדה המנסה להגיע לגינת המשחקים נחסמת באמצעות החומה. הילדה שנחשפת לקטע קצר מסרט הקולנוע UP בו בית מגורים מרחף בשמים באמצעות בלוני הליום. הילדה מארגנת את חבריה לשכונה, אלו מגיעים עם עשרות בלוני הליום ומצמידים אותם לחומה ומצפים לראות את החומה עפה לשמים.
סרטון שהופק בידי סטודנטים כשילדי השכונה משמשים כשחקנים שינה את פני המצב.
הסרטון בוים, צולם ונערך בידי הסטודנטים בעוד כל השחקנים מול המצלמה הם ילדי השכונה. הסרטון הוקרן במסגרת הפנינג על החומה, כאשר להקה ״עדן מקדם סמנטרה״ שבראשה עמד שמואל נלסון מתושבי השכונה – ניגנה פינק פלויד, חולקו פופקורן ובלוני הליונים – וצוותי תקשורת מכל רחבי הארץ הגיעו לסקר את מאבק הילדים נגד החומה.
כעבור שבועות ספורים עיריית ירושלים פרצה את החומה והנגישה מעבר מכיוון הקטמונים לגינה ברחוב במקור חיים.